לביאות הצפון

מסע הוקרה לאימהות ואחיות שכולות מיישובי קו העימות בצפון

200 אימהות ואחיות שכולות מקריית שמונה, צפת, נהריה, עכו, כרמיאל, הגליל העליון, קיבוצי הצפון ויישובים נוספים ברחבי הצפון, לקחו חלק במסע. במשך שלושה ימים התארחו הנשים במלון בים המלח והשתתפו במגוון פעילויות, מפגשים וחוויות, שנועדו להעניק להן רגעים של שקט וחופש – אחרי כמעט שלוש שנים של חיים במציאות ביטחונית מורכבת, שנוספה להתמודדות היומיומית שלהן עם השכול. 

במהלך שלושה ימים הנשים טיילו, השתתפו בסדנאות קרמיקה, צפו בהופעות ונהנו מזמן פנוי לעצמן. המסע מבטא את תפיסת האחריות הקהילתית של ארגון יד לבנים, שמבקש, לצד הזיכרון וההנצחה, ליצור למשפחות השכולות קהילה ולהעניק להן רגעים של שמחה והעצמה.

"מסע של כוח נשי", הגדירה מיכל סעדיה, אימו של סמל ראשון לירן סעדיה ז"ל ותושבת קריית שמונה, את מסע "לביאות הצפון" שבו השתתפה; מסע הוקרה והערכה ייחודי, מיזם שערך ארגון יד לבנים בשיתוף הקרן הקיימת לישראל בקיץ האחרון, עבור אימהות ואחיות שכולות תושבות קו העימות בצפון הארץ, לאחר כמעט שלוש שנים של מלחמה בלתי פוסקת.

"המסע חיבר את נשות הצפון השכולות", משתפת מיכל. "הוא היה הוכחה שלמרות כל מה שעברנו, אנחנו יכולות לקום, לשמוח, לאהוב, להשאיר את כל הצרות מאחור ולצאת למסע משותף. איך אומרים? כנראה שאנחנו באמת לביאות".

בצל טילים והתרעות

בנה הבכור של מיכל, סמ"ר לירן סעדיה ז"ל, לוחם מצטיין ביחידת "אגוז", נפל בקרב במארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה, לפני עשרים שנה בדיוק. יחד איתו נפלו בקרב רב סרן בנג'י הילמן, סמל ראשון נדב באלוה וסמל ראשון רפאל מוסקל זכרם לברכה. חילוץ ההרוגים והפצועים בקרב התנהל תחת ירי שבמהלכו נפל גם סמל ראשון יהונתן ולסיוק ז"ל. "אחרי המלחמה שבה לירן נהרג היו לנו הרבה שנים של שקט", מתארת מיכל. "הצפון פרח, התיירות שגשגה, בתים נבנו. בדיעבד זה היה שקט מדומה, אבל אני קיוויתי שהחיים שלנו יהיו שקטים לעד. לא האמנתי שתהיה שוב מלחמה ויפנו אותנו מבתינו".

במשך שנה וחצי היו מיכל ומשפחתה מפונים למלון במרכז הארץ. "ברגע שהתאפשר לחזור – חזרנו", היא מספרת. "אבל גם כשחזרנו, לא חזרנו לשקט. הבית שאימא שלי גרה בו נפגע. היה צריך להתחיל לסדר, לארגן, לנקות. הכול נעשה בצל טילים והתרעות. יורדים למקלט, עולים מהמקלט. כל הזמן גם היו הרוגים ופצועים בלבנון. כל הרוג כזה, כל משפחה שמצטרפת למעגל השכול, פותחים מחדש את הפצע.

"לפעמים שואלים אותי, 'איך אתם גרים שם?'", היא אומרת, על קריית שמונה. "נכון, זה קשה, אבל אם קשה אז עוזבים?"

הפוגה מהמציאות הביטחונית

מסע "לביאות הצפון" נועד להעניק לנשים המשתתפות בו כמה ימים של הפוגה מהמציאות הביטחונית המורכבת שבה הן חיות. "גם בזמן המסע דיברנו על המלחמה ועל הצפון", מודה מיכל. "זה הדבר הראשון שעלה כמעט בכל שיחה. קודם כול עושים השוואות, 'איך היה בקריית שמונה?' 'כמה נהריה ספגה?' 'מה היה בשלומי?' מדברים גם על השיקום. 'איך אתם משתקמים?' 'מה קורה בעיר שלכם, כמה חזרו?' זה עולה כל הזמן. לא משתחררים מזה. את יכולה לצאת מהצפון, אבל הצפון לא יוצא ממך".

יש גם שיחות על שכול?

"השכול תמיד ברקע. השאלות 'איפה הבן שלך נהרג?' 'איפה אחיך נפל?' 'ספרי לי על הבן', או על האח, 'כמה שנים את בשכול', שכול ותיק, שכול טרי. מדברים על זה".

לא רק פסק זמן 

בין המשתתפות במסע "לביאות הצפון" היו גם אמירה אבו סאלח, זאדת מחמוד ומונירה מנסור, שלוש אחיות מבית ג'אן. זו הפעם הראשונה שהן יוצאות יחד לפעילות של הארגון. אביהן של השלוש, סמל שני סאלח אבו מנסור, נפל בעת שירותו בעקבות התקף לב. שלוש שנים לאחר מכן, בנובמבר 83', נפל גם אחיהן, שוטר ג'אלב אבו מנסור, באסון צור השני בלבנון. 

"שנות המלחמה היו קשות", משתפת אמירה. "אתה חי בין טיל לטיל ובין נפילה לנפילה. זה המון פחד, המון מתח וחרדה. אני מאוד פחדתי על המשפחה שלי. ההרגשה היא של חיים בחוסר ביטחון".

עבור אמירה ואחיותיה, כמו עבור המשתתפות האחרות, המסע לא היה רק הזדמנות להתרחק לכמה ימים מהמציאות הביטחונית בצפון. הוא אפשר להן להיות יחד, להקשיב זו לזו, לשתף וליצור חברויות חדשות. "הרבה יותר מפסק זמן מהשגרה", מדגישה אמירה. "המסע לא רק נתן לנו 'אוויר' אחרי שנים של מלחמה. הוא יצר מרחב של יחד ושל הקשבה, שנתן לנו כוחות להמשך הדרך". 

"לפעמים צריך כנראה להגיע למקום הנמוך בעולם כדי לגלות את תעצומות הנפש הגבוהות ביותר", מסכימה משתתפת אחרת, ברוריה אילני, אימו של סרן אלעד אילני ז"ל. 

מכנה משותף רחב

בין משתתפות המסע נוצרו קשרים הדוקים שנמשכים גם היום, כבר אחרי החזרה הביתה. "לנשים תושבות הצפון יש מכנה משותף רחב", מסכמת אמירה אבו סאלח. "כולנו עברנו שנים קשות, כולנו סבלנו. אנחנו מבינות אחת את השנייה.

"יש בינינו שותפות גורל", היא אומרת. "כולנו, הנשים השכולות מצפת, מנהריה, מקריית שמונה, מבית ג'אן ומכל המקומות האחרים בצפון – אחיות. אנחנו, כולנו, בנות משפחה אחת".

באוקטובר הקרוב יצא הארגון למסע נוסף, הפעם עם "לביאות הדרום".