הורים ואחים ואחיות שכולים ותיקים וחדשים לוקחים חלק בקבוצות השונות של פרויקט "מפרשים" ברחבי הארץ. על ספינה, בין גלי הים, הם יוצאים למסע ימי ורגשי שבו מותר לשתף ולדבר על הכול

"סוג של שריטה, משהו שאנשים אחרים לא יבינו אותו כמו חברי הקבוצה שנמצאים כאן", אומר שלומי, אביו של סמ"ר איתי מרציאנו ז"ל, סמל מחלקה בחטיבת הצנחנים שנפל בבוקר שבעה באוקטובר בקרב גבורה סמוך לקיבוץ יד מרדכי. בדבריו הוא מתייחס לחברי הקבוצה שמפליגים איתו במסגרת פרויקט "מפרשים", כולם הורים שכולים מהמלחמה האחרונה. "אנשים אחרים לא יבינו. זאת ההרגשה שישר, אחרי שנייה, כאילו אנחנו מכירים שנים. 

"מכירה דבק שלוש שניות?" הוא שואל אותי. "זה זה".

כבר יותר משלושה חודשים שהם מתכנסים אחת לשבועיים, קבוצה של אבות שכולים מהמלחמה האחרונה, במסגרת הספינה החברתית של פרויקט "מפרשים". מפליגים, מושכים חבלים, אבל בעיקר נמצאים יחד ומדברים. כאן כאב, הומור שחור וגם רעות עמוקה משמשים יחד. 

"אנחנו מדברים על הכול", אומר שלומי. "אנחנו מדברים על החיים שהיו לנו לפני, מדברים על החיים שיש לנו אחרי, בעיקר על ההבדל בין החיים שלנו אחרי האסון והחיים שלנו לפניו, ומכל הבחינות; אישית, משפחתית, זוגית, מקצועית. אנחנו אכלנו אותה".

עופר פרי, אביו של סמל רועי פרי ז"ל, לוחם גולני שנפל בבוקר שבעה באוקטובר אחרי שלחם בעוז במוצב פגה: "החיים התהפכו. דברים שבחיים לא חשבנו שנעשה אנחנו עושים. מישהו חשב שאני בכלל אשוט בים?"

שניהם, עופר ושלומי, גרים מאתיים מטר אחד מהשני. לא הכירו עד שנפגשו בבית העלמין הצבאי. "הילדים שכנים", הם אומרים, ושלומי ממשיך לתאר את החיים שלהם שהשתנו. "זה בפרטים הכי קטנים", הוא אומר. "אפילו בטעמים של אוכל. בעיקר דברים שהילד אהב. אני מתבאס לאכול. אני מסתכל על זה ואומר, 'אני לא צריך לאכול את זה. אם הוא לא אוכל, גם אני לא אוכל'".

עופר: "אצלי זה דווקא הפוך". 

אנרגיה אחרת

"אם רון היה רואה אותי פה, הוא היה מבסוט", אומר שמוליק אפרימי, אביו של סרן רון אפרימי, מפקד וקצין ביחידת יהל"ם, שנפל במהלך מבצע שעליו פיקד לאיתור מנהרות במרכז רצועת עזה באוגוסט 24'. 

רק בחלוף כמעט שנתיים מהאסון הרגיש שמוליק שהוא בשל להצטרף לפעילויות עם הורים שכולים. "עד אז לא היה לי שום ממשק עם הורים שכולים", הוא אומר. "לקח זמן עד שהתחלתי לגעת בעובדה שאני בעצמי אב שכול. זה היה קשה".

עכשיו הוא חלק מהקבוצה, לא מחמיץ אף מפגש. "מה שיפה בקבוצה הזו", הוא משתף, "זה שאין בה שיפוטיות. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. מול כלל האוכלוסייה אני תמיד נזהר. פה המכנה המשותף כל כך גדול, שכל דבר שאתה אומר נוגע בכל אחד. יש פה הזדמנות לתת מקום לכאב שלך, לכעס שלך. יש את המטען הרגשי ויש את המאמץ הפיזי".

שלומי: "זה לא כמו לשבת במעגל וכל אחד מספר מה הקשיים שלו ואיך הוא מתמודד. זו קבוצת תמיכה שונה. העובדה שאתה עושה פה גם דברים פיזיים משחררת דברים שאולי לא היו משתחררים בקבוצת תמיכה רגילה. לפעמים אתה נמצא עם הקבוצה, ולפעמים אתה תופס איזו פינה על הסיפון עם מישהו ומשתף אותו בחוויה שלך".

"אנרגיה אחרת", מסכים זיו מיטל, אביו של סמ"ר ניסים מיטל ז"ל, לוחם ביחידה הרב-ממדית שנפל בקרב בצפון רצועת עזה באוקטובר 24'. "הים הוא ממד אחר". 

לפני כמעט ארבעים שנה נפל בלבנון בן דודו של זיו, סא"ל אמיר מיטל. "אני זוכר שהייתי מסתכל על דוד שלי, אבא שלו", הוא מספר לחברים בקבוצה. "חשבתי שאני מבין את הכאב שלו. רק היום אני מבין כמה לא הבנתי. זה אחרת לגמרי. אי אפשר לתפוס את זה".

הם לא באים בחלומות

הבנים שלהם שנפלו מלווים אותם במחשבה כל הזמן. "רועי אצלי בראש ממש עשרים וארבע שבע", אומר עופר. "נוכח כל הזמן. כל רגע, כל שנייה. חוץ מאשר כשאני ישן. הוא לא בא לי בחלומות".

זיו: "זה מתסכל. אני כל כך רוצה לחלום עליו, לראות אותו, להרגיש אותו חי".

"כולם מסביב חולמים על הילדים שלנו, אבל אנחנו, ההורים, לא חולמים", מנחם אותו עופר. "אולי כי אנחנו חיים אותם כל היום, אז בלילה הם אומרים, 'טוב, ניתן לכם קצת לנוח. מגיע לכם'".

האחים השכולים מדברים על הכול

מרחק הפלגה מהרצליה מתכנסת קבוצה נוספת של "מפרשים". הפעם מדובר באחיות ואחים שכולים ותיקים, חלקם חברים במשפחת השכול כבר יותר מחצי מאה. גם כאן, מדברים על הכול. על הדפיקה בדלת שהפכה את חייהם, על ההתמודדות מאז, על הנצחה, על תחושת ההחמצה, על הזמן שחלף ועל הגעגועים והכאב שלא נגמרים גם בחלוף הזמן. 

אחיו של יוחאי, סמל נתן (נתי) לבני, נפל במלחמת יום הכיפורים בקרב שהתחולל לאחר חציית תעלת סואץ. הנגמ"ש שלו נפגע והוא נהרג. יוחאי היה אז רק בן שש-עשרה. "מאז אני במשפחה הלא כיפית הזאת, משפחת השכול", הוא אומר. "באותה תקופה הדבר היחיד שאמרו לנו היה, 'תהיו חזקים בשביל ההורים'", הוא נזכר. "זה היה המוטו. היום כבר מבינים שהאחים וכל המעגלים הראשונים נפגעים ב'פיצוץ' הזה'. 

"אני התבגרתי, אבל נתי איתי כל הזמן, אפילו שעברו יותר מחמישים שנה", הוא אומר. "הילדים שלי שנולדו אחרי שנפל גדלו עם דוד נוכח-נפקד". 

"לי אפילו לא הודיעו באופן מסודר שאחי נהרג", משחזרת יפה שביט, אחותו של טוראי סמיר ישעיהו, אחד מעשרה אחיות ואחים, שנפל בעת שירותו בשנת 68'. יפה הייתה בת ארבע-עשרה כשקרה האסון. "אני חושבת שהבנתי תוך כדי תנועה. זה היה בחופש פסח. הגעתי הביתה וראיתי מה קורה בבית", היא אומרת. "לא דיברו על זה. כל אחד פשוט הבין לעצמו ובלע את ה'צפרדע' בדרך שלו, איך שהוא יכול היה להתמודד עם זה. 

"אני הייתי ילדה מופנמת, והאסון סגר אותי עוד יותר", היא מגלה. "אני זוכרת שאימא שלי לא הצליחה להכיל את מה שקרה. היא כל הזמן הייתה מחכה לאחי שיגיע. ביום שבו היא הגיעה לטקס סיום הטירונות שלי, היה לה מאוד קשה. כל הזיכרונות מאחי הציפו אותה. באותו לילה היא חזרה הביתה ומתה מדום לב. זה לגמרי שבר אותי". 

לאורך השנים מיעטה יפה לדבר על אחיה. במסגרת קבוצת "מפרשים" נחשפה ושיתפה במה שעבר עליה מאז האסון. "אפילו אנחנו, במשפחה, כמעט לא דיברנו עליו", היא אומרת. "פה ושם מישהו הזיל דמעה, אבל זה לא היה מדובר. פתאום בקבוצה ציפו שאני אספר על אח שלי. זה היה לי קשה. לקח זמן עד שהרגשתי חופשייה".

דורון היה בן 19 כשאחיו, סגן איתן לבב ז"ל, מפקד מחלקה בצנחנים, נפל בקרב במלחמת לבנון הראשונה. גם הוא זוכר היטב איך איש לא טיפל אז באחים השכולים. "טיפלו בהורים, ולאחים השכולים אמרו, 'אתם תהיו חזקים כדי שההורים שלכם יהיו חזקים'", הוא מסכים עם חבריו לקבוצה. "לא היה מקום שאפשר ללכת ולהתפרק ולדבר ולראות איך מתמודדים עם השכול. יש משפחות שהתפרקו, יש משפחות שהמשיכו, הוא אומר. המשפחה שלנו בחרה להמשיך". 

ההפרש בינו לבין אחיו שנפל היה בסך הכול שנה ושבעה חודשים. "כל החיים גדלתי בצילו של האח הבכור שלי", הוא אומר. "פתאום אני מוצא את עצמי לבד. אתה לא יכול ללכת לבכות אצל ההורים, כי אתה תשבור אותם. למעשה, אין לך עם מי להתייעץ, ולדבר. וכשנסגרת הדלת, אתה נשאר לבד עם כל המחשבות. אתה גם לא משתף את החברות והחברים שלך. כל החיים משתנים מקצה לקצה". 

בצילו של האח שאיננו

כמו בקבוצת האבות השכולים בהרצליה, גם על הספינה בחיפה מדברים על השכול ועל מה שהוא מביא איתו כסוג של "שריטה". "אתה חי עם השריטה הזאת כל השנים", אומר דורון. "גם אחר כך, כשאתה מתבגר ולומד ומתחתן ומקים משפחה. כל המשפחה שלך חיה בצילו של האח שאיננו, כי זה מה שאתה משדר. במשך השנים אתה מתחשל, אבל יש לך דפוסי התנהגות שמשפיעים על הכול".

פרויקט מפרשים היה הפעם הראשונה, אחרי 44 שנים, שדורון בחר לשתף בסיפור השכול האישי שלו ובכאב האובדן. "אתה מסיר מחיצות. פעם ראשונה אתה מדבר על מה שאתה עובר", הוא מגלה. "אתה שם לב שכולם כמוך והמחיצות פתאום נופלות.

"בפעם ראשונה דיברתי על הרגשות שלי, על מה שאני חושב. זה דבר נהדר, גם אם זה באיחור של ארבעים וארבע שנה. 

"פעם ראשונה אתה יושב עם חבורה של אנשים שהם כמוך", הוא מסכם.  "אנשים שיש להם אותן שריטות כמוך. אתה מרגיש שאתה מסתכל בראי. אתה רואה את כל הדברים שעברו עליך, ואתה מבין שאתה לא היחיד במערכה".