משימת חייו: כך מגדיר אלי טהר, אב ואח שכול, את תפקידו כיושב ראש ארגון יד לבנים הארצי. "ארגון יד לבנים הוא היום הארגון החברתי המשמעותי והחשוב ביותר בישראל"
"המשפחות השכולות הן עדות לכוח האנושי הגדול ביותר שיש", אומר אלי טהר, יושב ראש ארגון יד לבנים. "הן נושאות כאב שאין לו מילים, ובכל זאת בוחרות כל יום מחדש לקום, לחיות, להמשיך קדימה. כל משפחה כזאת היא מקור השראה.
"אני לקחתי על עצמי את המשימה להביא את המשפחות השכולות לקדמת הבמה. אני רוצה שכל עם ישראל ידע מה עוברת משפחה שכולה, עם מה היא מתמודדת ואילו תעצומות נפש יש לה.
"כחברה, יש לנו אחריות לא רק לזכור. יש לנו מחויבות גם לבנות", מדגיש טהר. "אנחנו מחויבים לבנות חברה ראויה, שמכירה במחיר ששילמו המשפחות השכולות ומוקירה את מי ששילמו את המחיר היקר הזה.
"בחזוני אני רואה אותנו, המשפחות השכולות, כסמן, סמל, דוגמה ומופת לאחדות לאומית", הוא אומר. "הילדים והילדות שלנו, הגיבורים והגיבורות שלנו, נתנו הכול בלי שום התניות לטובת ביטחון העם והמדינה שלנו. אם אנחנו נלך לאורם, גם אנחנו נהיה מאוחדים ומלוכדים. אנחנו משפחה אחת גדולה".
לייצג את המשפחות השכולות
חלפה שנה מאז נבחר טהר ליושב ראש ארגון יד לבנים הארצי במקומו של אלי בן שם, שכיהן בתפקיד 26 שנה ועכשיו מונה לנשיא הארגון. "זאת משימת חיי", הוא אומר על התפקיד שאותו הוא ממלא בהתנדבות. "לייצג את המשפחות השכולות, להיות להן לקול. לחזק אותן ובסופו של דבר לעזור להן – מתוך הכאב והשבר – לטפס, לצמוח, ולבחור בחיים.
"יד לבנים הוא היום הארגון החברתי המשמעותי והחשוב ביותר בישראל", הוא אומר. "חברים בו האנשים ששילמו את המחיר הכבד ביותר למען החיים במדינה שלנו. לעמוד בראש הארגון ולייצג אותם – זו שליחות.
"כאב שכול לשני בנים וכאח שכול, אני מכיר היטב את כאבם של ההורים השכולים ואת כאבם של האחיות והאחים השכולים", אומר אלי. "שכלתי בן לפני למעלה מעשרים שנה ובן בשבעה באוקטובר. אני יודע על בשרי מהו שכול ותיק ומהו שכול חדש. התפקיד שלנו הוא לדאוג לכולם, להורים ולאחים, לוותיקים ולחדשים, כל אחד על פי צרכיו".
מגיעים לכולם
בשנה האחרונה, בהנהגתו של אלי, התרחב ארגון יד לבנים. סניפים נוספים נפתחו בכל רחבי הארץ. גם התקציב גדל. "המטרה שלנו היא להגיע לכל מי שזקוק לנו", אומר אלי. "דרך הסניפים, ובמקומות שבהם אין סניפים – דרך מודל אחר, להרחיב את הקהילה שנעזרת בארגון ולצרף גם אחים ואחיות שכולים שעדיין לא הצטרפו אלינו. אנחנו באמת הבית של המשפחות השכולות. זאת המשימה שלנו, זה הייעוד שלנו, וזה מה שאנחנו עושים.
"השכול הוא אישי", הוא מסביר את ההחלטה שלו לפעול ללא לאות למען המשפחות השכולות. "אתה לא יכול להתחלק בו עם מישהו, ואף אחד לא יכול להבין אותך, ואין שכול אחד שדומה לשכול שני. אבל בטוב שאני יכול לעשות אני רוצה להתחלק. העשייה שלי מעניקה לי כוחות. אני מרגיש שאני נותן למשפחות הרבה חוסן, ואני גם מקבל.
"הרבה פעמים משפחות אומרות לי תודה", אומר טהר. "אני לא צריך תודה. אני מסביר תמיד שכשאני מדבר עם הורה שכול, ואני רואה אחר כך איזשהו חיוך על הפנים שלו, אז אני בעצם ניצחתי. וכשאני מנצח? אז אני שמח, ואני זוקף קומה ומרים את הראש".
מפגש ראשון עם הישראליות
הוא נולד בתוניס, החמישי משבעה אחים ואחיות. כשהיה בן ארבע וחצי, עלתה המשפחה ארצה. אחרי שהות קצרה במעברה באשקלון התיישבו במושב עזריקם, שם הוא מתגורר עד היום יחד עם רעייתו, מזל, גם היא בת המושב.
"שם השורשים שלי", הוא אומר, על המושב. "אני זוכר שבבוקר הראשון שהגענו למושב פגשתי מישהו שהפך לחבר טוב שלי. הוא לקח אותי לקלף סברס. לא ידעתי מה זה. התמלאתי קוצים. זה היה המפגש האמיתי הראשון שלי עם הישראליות".
המשפחה סבלה מקשיי קליטה. "אבא שלי, שבא ממעמד בכיר בתוניס, קיבל כאן טורייה ונשלח לעבוד", טהר מתאר.
למרות הקשיים, הוריו גידלו אותו ואת אחיו ואחיותיו לאהבת הארץ. גם אלי וגם אחיו, סא"ל יוסי טהר, שנפל בפעילות מבצעית בלבנון בשנת 1981, שירתו בצנחנים. "אבא שלי תמיד אמר לנו שהמדינה היא מעל הכול", אומר אלי.
ההודעה שהפכה לצוואה
עשרים שנה אחרי שנפל אחיו, באוקטובר 2001, נהרג בנו של אלי, סמל רועי טהר, לוחם בחטיבת הנח"ל, בתאונת דרכים. כשאחי נהרג, היה לי מאוד מאוד קשה. גם היום מאוד קשה לי", אומר אלי. "אבל רק כשרועי נהרג, נפל לי האסימון. הבנתי מה עבר על ההורים שלי בזמנו. אני זוכר שקצינת הנפגעים אמרה לי, 'אבל אתה כבר יודע מה זה שכול'. אני כואב את המוות של אח שלי. אני מתגעגע אליו, עד היום. אני זוכר כל פסיעה שעשינו ביחד. אבל כשהבן שלי נהרג, חלק ממני פשוט מת".
עשרים ושתיים שנה אחר כך, בשבעה באוקטובר, נפל גם בנו השני, יוסי-חי טהר, גיבור ישראל, מפקד בכיר בשב"כ, שהיה בעבר קצין בשייטת ונקרא על שם דודו שנפל.
יוסי-חי כבר היה נשוי, אב לארבעה ילדים ונחשב לעילוי, מפקד אמיץ ועז רוח שביצע מבצעים עלומים רבים. בשנה האחרונה לחייו קיבל צל"ש על עבודה שעשה למען המדינה, וחודש לפני שנפל קיבל את אות ראש הממשלה. ביום חמישי, יומיים לפני מתקפת הפתע על ישראל שבה נהרג, כתב יוסי-חי לאלי, שלא כדרכו, הודעה ארוכה שהפכה למעין צוואה: "אבא, אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מעריך אותך. אתה נותן לי כוח כשאני צריך לחשוב בצורה שקולה, חמה, חברית, הגיונית ולא אנוכית. חשוב לי שתדע שאתה יקר לי מאוד. אוהב, יוסי".
כאב שאין לו סוף
בבוקר שבעה באוקטובר, יוסי-חי לא היה אמור להיות בשטח, אך יצא לחלץ לוחם פצוע. אחרי שסיים את משימת החילוץ, המשיך להילחם יחד עם חבריו מול מאות מחבלים סמוך לקיבוץ מפלסים כשהוא מבטיח ש"אף יהודי לא ימות במפלסים". במהלך הלחימה הבין שיש התאגדות גדולה של מחבלים שמתכננים להגיע למרכז הארץ. הוא הספיק להעביר את המידע לחמ"ל השב"כ לפני שנהרג, ביקש שיפעילו זיק מהאוויר כדי לתקוף את המחבלים, וכך מנע אסון גדול. איש מאנשי קיבוץ מפלסים לא נהרג באותו יום, בדיוק כפי שהבטיח. תמונתו של יוסי-חי אסורה בפרסום עד היום. אחרי שנפל, אמר ראש השב"כ להוריו בביקור תנחומים שעשה בביתם: "אתם איבדתם בן יקר, אבל המדינה איבדה נכס". "כאב שאין לו סוף", אומר אלי.
ובכל זאת, אתה ממשיך לצעוד קדימה…
"כן. מבחינתי אין אפשרות אחרת. הייתי 22 אח שכול לפני שהפכתי להיות גם הורה שכול. אני זוכר היטב את האבל שנפל על בית המשפחה שלנו. חייתי את השינוי שקרה במשפחה שלי. אבא שלי, שהיה סמל החוזקה, התקשה להמשיך. הבית שלנו הפך לאנדרטה. לא משנה על מה דיברנו, תמיד בסוף עלה הבן שנפל. באותה תקופה גם אף אחד לא התייחס אל האחים השכולים. היו אומרים לנו, 'תהיו חזקים. התפקיד שלכם זה לשמור על ההורים'.
"אני לא רציתי שזה מה שיקרה אצלי בבית", אומר אלי. "מותר לבכות, מותר להיות עצוב, אבל להשתדל שזה לא יפגע בילדים האחרים. היה לי חשוב לשמור על הקן. אני זוכר ששלושה חודשים אחרי שרועי נפל, יוסי-חי היה צריך להתגייס לשייטת. הוא ביקש שנחתום לו להתגייס לקרבי. אנחנו אפילו לא חשבנו פעמיים. נסענו ללשכת גיוס, מזל ואני, וחתמנו לו מייד. גם עכשיו, אחרי שהשכול הגיע אלינו כבר שלוש פעמים, אין לי שום התלבטות. גם הנכדים שלי התגייסו לקרבי וגם הם לוחמים היום. אני מאוד גאה בזה. אני חושב שכך צריך. ככה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו; על מופת של אהבת הארץ, של התנדבות ושל נתינה.
"אני יודע שאין לי אפשרות ליפול. אני עמוד התווך של המשפחה. מסתכלים עליי, אם אני מספיק חזק, אם אני מתפקד", הוא ממשיך. "יש לי עוד ילדים, יש לי נכדים, יש ליוסי-חי ילדים. אני סבא. אם אני אשבר, אז הכול יתמוטט. אני חייב לעמוד איתן. אני גם אומר, 'אם הילדים שלי ואחי שנפלו נמצאים למעלה, אז אני לא רוצה שהם יראו אותי עצוב'".
לטפל באחים השכולים
היום, גם בזכות ההיכרות של אלי הן עם השכול של ההורים והן עם השכול של האחים ומה שחווה בעצמו, ארגון יד לבנים מעניק תמיכה ותשומת לב ייחודית ליחסים בתוך המשפחה, בין הורים לילדיהם וכן לאחיות ולאחים השכולים. "החלל הרבה פעמים הופך למרכז הבית, מה שלא משאיר מקום לאחים האחרים", מתאר אלי טהר. "אני חרטתי על דגלי לטפל באחים השכולים, לטובת ההורים, האחים, והמשפחה כולה. אנחנו עושים פעילויות כדי 'להחזיר' את ההורים לילדים שנשארו, ואת הילדים להורים. אנחנו מבינים כמה זה משמעותי, להדק את הקשרים בין ההורים לילדים, לחזק את האחיות והאחים השכולים. אלה דברים שמשנים חיים גם שנים אחר כך.
"אני זוכר שבאחד הריטריטים שעשינו, של הורה וילד, שאלתי את אחד הילדים הצעירים איך הוא מרגיש", הוא משתף בהתרגשות. "הילד אמר לי שסוף סוף הוא ראה את אבא שלו מחייך, ושזאת גם הייתה הפעם הראשונה שאבא שלו לא צעק עליו, מאז האסון. הרגשתי דקירה בלב. ניגשתי לילד הזה וחיבקתי אותו. הבנתי על מה הוא מדבר למרות שחלפו עשרות שנים מאז שאחי נפל ואני כבר בעצמי אדם מבוגר וסבא. זה היה משהו שאי אפשר להסביר במילים".
ותיקים וחדשים
במשך 15 שנה כיהן אלי כיושב ראש סניף יד לבנים במועצה האזורית באר טוביה, סניף שהוא היה בין המייסדים והמקימים שלו. הוא היה יושב ראש מחוז המושבים בארגון, חבר הנהלת יד לבנים וסגן יושב ראש הארגון. ימים אחדים אחרי שבעה באוקטובר, מייד עם תום השבעה על בנו, יוסי-חי, נאמן לשליחותו לסייע למשפחות השכולות, קם ויצא לסייע למשפחות שרק הצטרפו למעגל השכול. במהלך כל המלחמה הוא עבר בארץ, לאורכה ולרוחבה, ביקר אצל משפחות שכולות חדשות וותיקות ועמל ופעל על התאמת הפעילות של יד לבנים גם לצורכי המשפחות החדשות שהצטרפו למעגל השכול.
"עד שבעה באוקטובר יד לבנים היה ארגון מבוגר יחסית מבחינת גיל ההורים והאחים השכולים", הוא מסביר. "החל משבעה באוקטובר נחשפנו גם להורים ואחים צעירים מאוד. היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. להמשיך לטפל ולדאוג לצורכי המשפחות הוותיקות, ולצד זה לפתח דברים חדשים לטובת המשפחות החדשות והצעירות. אפשר להגיד שעשינו יד לבנים לדור הוותיק ויד לבנים לדור הצעיר".
לא מוותר
במפגשים שלו עם משפחות שכולות, אלי טהר ממעט לדבר על עצמו. הוא בעיקר מקשיב. רק כששואלים אותו, הוא מספר את סיפורו האישי. אחריו, בדרך כלל, האדם שמולו מבקש לדעת איך הוא מצליח לבחור בחיים ועוד לעשות כל כך הרבה למען אחרים. "כל יום אני קם בבוקר, נותן נשיקה לתמונה של שני הילדים שלי שאינם ואומר להם, 'תנו לי כוח לאותו יום'", מגלה טהר. "מהם אני שואב את הכוח", הוא אומר. "בזכותם אני מרים את הראש. התמונות שלהם נמצאות אצלי ליד המיטה ואני מסתכל עליהם, על רועי ועל יוסי-חי. אני מדמיין לעצמי גבעה ואותם על הגבעה, יושבים סביב מדורה עם בירה. בדמיון שלי, אני כל ערב מגיע לקצה הגבעה, לשתות איתם. זאת המטרה שלי כל יום מחדש. להגיע אליהם. בדרך יש כמובן נפילות, יש התחלקויות, אני חוטף מכה פה, חוטף מכה שם, כואב, לפעמים שותת דם, אבל אני ממשיך לטפס. אני לעולם לא מוותר. כל יום מחדש אני בטוח שאני אגיע".
