משפחות שכולות בדואיות מוצאות עצמן פעמים רבות מבודדות. בית יד לבנים הבדואים הוא עבורן מוסד חינוכי, חברתי ותרבותי גם בסביבה עוינת, שלא עוטפת ותומכת
זיאד סעדי: "אין למשפחה שכולה בדואית סביבה תומכת של שכנים, של המועצה. לפעמים אפילו המשפחה המורחבת לא מבקרת אצלה. המשפחות בהרבה מקרים מנודות, כי הבן התנדב לצבא"
"המשפחות השכולות הוותיקות מקבלות באהבה, בהבנה ובחיבוק את המשפחות השכולות החדשות. אנחנו מלווים אותן, מושיטים להן יד ומנסים לעזור להן עם הניסיון והידע שצברנו"
"זה מקום המפלט היחיד למשפחות השכולות הבדואיות", כך אומר זיאד סעדי, יושב ראש יד לבנים הבדואים, על הבית שבראשו הוא עומד. "עבור משפחה שכולה בדואית, בית יד לבנים זה ממש מקום מקודש. יש לו משמעות אחרת לגמרי מכל סניף של יד לבנים.
"משפחה שכולה בדואית חיה בבדידות הורגת", מסביר זיאד. "היא עוברת שבעה מדורי גיהינום. היא לא סובלת רק מנפילת הבן. זה משהו הרבה יותר עמוק בחיי היום-יום. מדובר בדיני נפשות.
"אנחנו חיים הרבה פעמים בסביבה עוינת", הוא מספר, על המשפחות השכולות הבדואיות. " לגאווה על הבן שנפל מצטרף הרבה פעמים גם חשש. יש משפחות שכולות שמנסות להצניע את כל טקסי הזיכרון, אפילו את הלוויה, את מסע הלוויה. אם למשפחה שכולה יש למשל עסק, הרבה פעמים לא באים לקנות אצלה. יש משפחות שכולות שיש להן קושי ללכת לבית העלמין כי נועצים בהן עיניים, או משפחות שנמנעות מקבר צבאי ובוחרות לעשות קבר אזרחי ליקיריהן בגלל לחץ חברתי.
"אין אף אחד שירים טלפון למשפחה שכולה בדואית בחג ויגיד לה 'חג שמח'", אומר זיאד. "אין למשפחה כזאת סביבה תומכת של שכנים, של היישוב, של המועצה. לפעמים אפילו המשפחה המורחבת לא מבקרת אצלה. המשפחות בהרבה מקרים מנודות, כי הבן התנדב לצבא. יד לבנים מהווה את החברה, את הסביבה התומכת למשפחה השכולה הבדואית. אין למשפחה השכולה הבדואית משהו אחר חוץ מיד לבנים".
להוציא את ההורים מהבדידות שנכפתה עליהם
זיאד, יו"ר יד לבנים הבדואים ומי שיזם ופעל להקים את אתר ההנצחה הממלכתי לזכר החללים הבדואים סמוך לצומת המוביל, הוא יתום צה"ל. אביו, מפקח משנה סאלח סעדי ז"ל, נפל בקרב בחורף 1972. "זה מפעל החיים שלי", הוא אומר על יד לבנים הבדואים. "מקום שהפך למוסד חינוכי, חברתי ותרבותי.
"אנחנו מלווים את המשפחה השכולה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", זיאד משתף. "לא רק ביום הלוויה והאבל. זה משהו תמידי. אנחנו מטפלים בהורים השכולים, באחיות, באחים, באלמנות, ביתומים. משפחה שכולה יכולה להתקשר אליי גם באמצע הלילה, אם צריך".
מה אתם עושים למען המשפחות השכולות?
"המשימה שלנו היא קודם כול להוציא את ההורים מהבדידות שנכפתה עליהם. אנחנו מלווים אחים שכולים ויתומים שמבקשים להתנדב לצה"ל, שהולכים ללמוד אחרי הצבא. יש משפחות שהיינו צריכים להוציא להן תעודות זהות. אפשר לומר שאנחנו מטפלים בכל מרחב החיים, מהדבר הקטן ביותר ועד הגדול ביותר. כל מה שמשפחה השכולה צריכה. אצלנו המשפחה השכולה הבדואית מוצאת מזור, שלוות נפש".
בילויים ברוח המורשת והמסורת
לצד הפעילויות של יד לבנים הארצי, מסביר זיאד, המשפחות השכולות הבדואיות זקוקות לפעילויות ייחודיות, שמתאימות למורשת ולמסורת הבדואית.
"אנחנו מעלים סוגיות שחשובות וייחודיות לאוכלוסייה שלנו", הוא מדגיש. משפחה שכולה בדואית, בגלל שהיא הרבה פעמים מבודדת חברתית, שוקעת עוד יותר בדיכאון ובכאב. אנחנו מוציאים את המשפחות החוצה, לבילויים משותפים".
ספר על מפגש כזה…
"יש מפגש של נשים מבשלות, אחת לשבועיים. באחת הפעמים הייתה אימא שסיפרה שהיא חמש-עשרה שנה, מאז שהבן שלה נפל, לא הכינה עלי גפן. זה היה המאכל האהוב על הבן שלה. פתאום, במפגש המשותף, היא החליטה להכין עלי גפן. 'אני מרגישה כאילו הבן שלי שוב בא הביתה מהבסיס ומבקש ממני, 'אימא, תכיני לי עלי גפן'. היא סיפרה את זה, וכולנו, כל הנוכחים, הזלנו דמעות. דמעות של אושר, לא רק של כאב, דמעות של ביחד שמפיג את הבדידות הנוראה".
מהצפון עד הדרום
אתם ממוקמים בצפון. איך מתגברים על העובדה שלא כל המשפחות נמצאות בצפון?
"יש 46 משפחות שכולות בדואיות בדרום הארץ. אנחנו דואגים שיגיעו מפעם לפעם אלינו. חלק מהפעילויות מגיעות גם אליהן. כל בני המשפחות השכולות כמובן לוקחים חלק בטיולים ובכנסים שאנחנו עושים. יש בני משפחות שלא יצאו מגזרת העיר שלהם. פתאום הם מכירים את הארץ, נוסעים לחוץ לארץ".
234 חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, בני העדה הבדואית, אומר זיאד, נפלו במערכות ישראל. 17 מהם נפלו מאז 7 באוקטובר, בוקר שמחת תורה. "המשפחות השכולות הוותיקות מקבלות באהבה, בהבנה ובחיבוק את המשפחות השכולות החדשות", אומר זיאד. "אנחנו מלווים את המשפחות השכולות החדשות, מושיטים להן יד ומנסים לעזור להן, עם הניסיון והידע שצברנו. אנחנו מבקשים להראות להן שהן לא לבד, שיש חברה שתומכת בהן".
