בית יד לבנים הדרוזים מלווה ומחזק את המשפחות השכולות מרגע האסון ולכל חייהן. לאורך השנים חלו שינויים בכל הנוגע לתפיסת ההנצחה של חללי מערכות ישראל בעדה. היום משלבים בין תרבות ההנצחה הישראלית לערכים הדרוזיים

בית יד לבנים הדרוזים שוכן בדלית אל-כרמל, במבנה ההיסטורי "בית אוליפנט". למעלה מחמישים אלף איש מהארץ ומחוץ לארץ ביקרו במקום רק בשנה האחרונה ושמעו על מורשת החללים הדרוזים, על תרומת העדה ועל הקשר המיוחד שלה עם העם היהודי ועם מדינת ישראל. בית יד לבנים הדרוזים מפעיל גם חמש שלוחות בבית ג'אן, חורפיש, מג'אר, ירכא ועוספיה, ויש משרדים נוספים בשפרעם, ג'וליס וינוח.

"ייחודיות תרבותית", כך מגדיר ד"ר רמזי חלבי, יושב ראש ארגון יד לבנים הדרוזים, את הייחודיות של בית יד לבנים הדרוזים לעומת בתי יד לבנים האחרים. "אין הבדל בין חלל דרוזי ליהודי", הוא מדגיש. "כולנו ישראלים. אין הבדל בכאב של המשפחה, אין הבדל בגעגועים. אבל יש ייחודיות תרבותית".

רמזי הוא אביו של סרן אמיר חלבי ז"ל, מפקד מחוז בפיקוד העורף שנפטר ממחלה קשה במהלך שירותו הצבאי. רק לאחרונה נבחר לכהונה נוספת כיושב ראש יד לבנים הדרוזים אחרי שהיה מועמד יחיד. "משרה מלאה בהתנדבות, אפילו משרה פלוס", הוא אומר על התפקיד שהוא ממלא. "הרבה אחריות וזכות גדולה". 

אף משפחה לא בוחרת להיות משפחה שכולה

.(מספר.חללים דרוזים נפלו מקום המדינה, מספר.. מתוכם במלחמת חרבות ברזל. "כולם גיבורים", אומר חלבי. "אני מגיע למשפחה כבר בהלוויה, כדי לנחם", הוא מספר. "מייד אחרי שבוע האבל הראשון, אנחנו נכנסים יותר לתמונה. בדרך כלל לוקח זמן עד שהמשפחות מצטרפות לפעילויות. כל משפחה והקצב שלה. 

"אף משפחה לא בוחרת להיות משפחה שכולה", הוא אומר. "מהרגע שמשפחה מצטרפת למעגל השכול, אנחנו ביד לבנים הדרוזים עושים הכול כדי לעטוף אותה ולחזק אותה. אנחנו מלווים את המשפחה השכולה מרגע האסון לכל חייה".

המלחמה האחרונה השפיעה גם על בית יד לבנים הדרוזים. "נוצרו שתי רמות פעילות, רמה ייחודית למשפחות 'חרבות ברזל' ופעילות לכלל המשפחות", מתאר חלבי. 

"התאמנו את עצמנו מאז תחילת המלחמה", מפרט לוטפי נסראלדין, מנכ"ל יד לבנים הדרוזים ובעצמו אח שכול. אחיו, שעל שמו הוא נקרא, רב סמל לוטפי אמל נסראלדין, נפל במהלך מרדף אחרי מחבלים בשנת 69'. לוטפי הוא בנו של אמל נסראלדין ז"ל, חבר כנסת לשעבר, חתן פרס ישראל ומייסד יד לבנים הדרוזים. "היום אנחנו עושים פעילות מותאמת צרכים, בהתאם למה שעולה מהמשפחות השכולות". הפעילות כוללת, בין השאר, סדנאות טיפול, יצירה והעשרה, הרצאות, נופשים, סיורים, ימי פעילות ואירועים ייחודיים. יש פעילות שמתאימה יותר להורים השכולים ופחות לאלמנות וליתומים, שגם בהם מטפלים בבית יד לבנים הדרוזים. בני המשפחות השכולות לוקחים חלק כמובן גם בפעילויות ארגון יד לבנים הארצי. "אנחנו עושים סדנאות גינון, בישול, ציור, הכול מהכול", מתאר לוטפי. "באחד המפגשים של סדנת הבישול לקחנו את האימהות והאלמנות לבסיס צבאי והן בישלו לחיילים ארוחת צוהריים".

נגיעה אישית

לצד הפעילויות המגוונות יש גם מסורת של "ביקורי בית". מאז שבעה באוקטובר קיימו רמזי חלבי והצוות שלו 180 ביקורי בית בקרב משפחות שכולות ותיקות וצעירות מקרב העדה. "זה חלק מהנגיעה האישית והקשר שלנו עם המשפחות", אומר רמזי. "אנחנו איתן ברגעי העצב והכאב, ואנחנו איתן גם ברגעים שמחים".

אחת לשנה נערך יריד יצירה של המשפחות השכולות. יש גם פעילויות משותפות עם בתי יד לבנים אחרים וחיבור בין משפחות שכולות דרוזיות ויהודיות. "משפחות שכולות דרוזיות ויהודיות ותיקות מבקרות משפחות שכולות דרוזיות ויהודיות חדשות מאז תחילת המלחמה", מספר רמזי ומדגיש ש"מבחינתנו כל משפחת השכול היא משפחה אחת גדולה". 

שינוי בכל הנוגע להנצחה

נושא ההנצחה עבר שינוי לאורך השנים בקרב העדה הדרוזית. "לפי האמונה או הדת הדרוזית, לא צריך הנצחה ולא צריך קבר, אין צורך בדבר הזה", אומר חלבי. "האדם נולד מחדש, והגופה שלו לא חשובה. אני אפילו לא יודע איפה הוריי קבורים. בעבר היו המון חילוקי דעות עם אנשי הדת. אמל נסראלדין ז"ל לא ויתר. הוא התעקש שתהיה הנצחה. היום הגענו עם אנשי הדת להסכמה. אפשר לומר שבנוגע לחללים אימצנו את התרבות הישראלית, על פי הערכים הדרוזיים. אנשי הדת שלנו משתתפים בימי הזיכרון, והשייח' שלנו אומר את תפילת אל פאתיחה, כחלק מהטקס. אנחנו עושים 'מיקס' בין האמונה הדתית שלנו לצורת ההנצחה הישראלית. יש שילוב כשאנחנו נותנים כבוד לנורמות ולערכים של העדה".

השינוי חל גם בכל הנוגע לבתי העלמין הצבאיים. "בהתחלה היה בית קברות צבאי אחד, בעוספיה, לכל החללים הדרוזים", אומר חלבי. "עם הזמן כמעט בכל יישוב דרוזי יש בית קברות צבאי. הדרישה באה מקרב הקהילות שלנו. זה הפך לסמל עבור הקהילה במקום".

להוקיר שוב ושוב

"המשפחות השכולות מבקשות נצח, לא אירוע חד-פעמי", אומר חלבי. "הן מבקשות אירועים שמוקירים את זכר החלל שוב ושוב, שלא נשכח אותו, שנשאיר אותו בזיכרון הקולקטיבי והמשפחתי. הן יודעות שאנחנו נמצאים לצידן. בית יד לבנים הדרוזים הוא הבית השני שלהן".