מסעות תרפיים ימיים להורה וילד ולאחיות ואחים שכולים מקרבים בין ההורים לילדים, ומאפשרים לאחים שכולים מכל התקופות להיפגש, להיפתח, לאסוף חוויות חדשות וליצור חברויות

באחד הימים של הריטריט הורה וילד, ישבו ההורים והילדים בקבוצה לשיחה. גבי סוסנוב, אביו של סמל אריאל סוסנוב ששונוב ז"ל, לוחם הנדסה שנפל בנובמבר 2024 בגבול הלבנון, ישב עם שני בניו הצעירים, מיכאל בן השבע-עשרה ואליהו בן העשר. "פתאום נשאלה שאלה, האם אבא בוכה הרבה", מספר גבי. "מיכאל, הבן שלי, אמר, 'כן. אבא בוכה הרבה מאז שאריאל נהרג'. אז שאלו אותו, 'ואיך אתה מסתכל על זה'. הוא אמר, 'לא ראיתי את אבא אף פעם בוכה קודם. אבא היה תמיד שמח, עליז, קופצני, משעשע'. 

"'זה מפריע לך?' שאלו אותו. הוא אמר שלא. הוא אמר, 'אני מבין את זה. אני מבין שכואב לאבא'.

"זאת המציאות שלנו", אומר גבי, על מה שחשים ילדיו. "אלה החיים שלנו, וזה המצב שלי היום. זה חלק ממני. אני לא מצליח לצאת מזה. אני לא יכול להתעלם ממה שקרה. זה איתי. זה מלווה אותי.

"יומיים לפני שיצאנו לריטריט", הוא מגלה, "פתאום באמצע הלילה בכיתי בכי אינטנסיבי, מתוך שינה. ראיתי לנגד עיניי את הקבר של אריאל. בסוף אשתי העירה אותי. אריאל נולד ליום הולדתי השלושים. אני הייתי הסנדק שלו. זה היה קשר מיוחד. אני מתחיל לדבר עליו, אז אני בוכה. כל פעם שיש משהו שמזכיר אותו, אני מתחיל לבכות. לא האמנתי אף פעם שאני אהיה בסיטואציה כזאת.

"אני כל הזמן נזכר בדברים שאריאל כתב לנו לפני שהוא נפל", גבי אומר. "הוא הכין לנו, ככה אני מרגיש, אני קורא לזה 'פלטפורמת יציאה מהשכול'. הוא כתב, 'חשוב לי שיהיה לכם טוב, שמרו על עצמכם ועל הבריאות שלכם'. זה מחזק אותי, אבל אני עדיין בוכה".

במסגרת פעילויות ייחודיות בארגון יד לבנים לאחיות ולאחים השכולים נולדו שני מסעות תרפיים ימיים; מסע להורה וילדו ומסע לאחים שכולים בגיל  20–35. המסעות נולדו מתוך ההבנה וההכרה בקושי שחווים אחיות ואחים שכולים וגם בחשיבות הידוק הקשר בין האחיות והאחים השכולים להוריהם בעקבות האסון. "זה בעצם סוג של נתק מהשגרה היומיומית שלנו", מתאר גבי את מה שחווה בריטריט שבו היה עם שני בניו. "אנחנו חיים את השכול. אני נמצא כל יום שישי בהר הרצל, שם אריאל קבור. מגיעים לשם כל מיני אנשים, קבוצות, ואני מספר להם על החיילים, מספר להם על הבן הגיבור שלי. זאת בעצם השגרה שלי. פתאום באתי לחוות וליהנות דווקא עם שני הבנים הצעירים שלי, להיות איתם ביחד. לא לדבר על אריאל. אכלנו ביחד, הלכנו לים ביחד. 

"הבנים באו פשוט ליהנות", הוא אומר על הריטריט. "להיות עם אבא. לחוות חוויה. זה משהו שלא קרה הרבה זמן. הילדים ראו גם אבא מחייך".

הבית משתנה

סמל תומר ליבוביץ' ז"ל, לוחם שריון, נפל בקרב גבורה בבוקר שבעה באוקטובר, שעה שהגן על מוצב נחל עוז. תומר, ספורטאי ותלמיד מצטיין, היה ילד ה"סנדוויץ'" במשפחה. יש לו אחות גדולה, נועם, ואחות צעירה, ליאור. "הם היו שלישייה מאוד מחוברת", אומרת קרן ארד ליבוביץ', אימא שלהם.

קרן הגיעה לריטריט "הורה וילד" יחד עם בתה הצעירה, ליאור. "ליאור חגגה בת מצווה חודש אחרי שתומר נפל", מספרת קרן. "הנפילה של תומר הייתה שוק מאוד גדול לכולנו, גם לה. מהרגע הראשון ליאור הייתה בסוג של מלחמה. מצד אחד, היה לה נורא חשוב שלא יתייחסו אליה בצורה שונה, לא בבית ספר ולא בחברה ולא באף מקום. מצד שני, יש גם כאב מאוד גדול. הבית משתנה, ההורים הם לא מה שהם היו לפני.

"יש הרבה אתגרים", אומרת קרן בכנות גדולה על הזמן שחלף מאז, "וליאור צולחת אותם. היא יודעת לשמור על עצמה. היא למשל פחות מתחברת לטקסים, אז יש דברים שהיא פשוט לא מגיעה אליהם ואנחנו בסדר עם זה. מצד שני, שנה אחרי שתומר נפל עשינו ערב לזכרו, והיא עלתה ושרה וסיפרה על תומר שלה".

עכשיו זה הזמן שלי

האסון, אומרת קרן, משפיע גם על מה שקורה בבית. "דווקא בגלל המצב, מי שנשאר מנסה להתלכד, אבל הזמן שלנו ב'אחד על אחד' חסר", אומרת קרן.

"אחרי שתומר נהרג, חלק גדול מהחיים הפך להיות סביבו", היא ממשיכה. "עם הטקסים, עם הביקורים של החברים שלו, עם ההנצחה. יוצא שהילד שאיננו, נוכח בצורה מאוד עוצמתית ומשמעותית, והרבה פעמים תופס מקום יותר גדול מכפי שאולי הוא היה תופס אם הוא היה בחיים, שאז תשומת הלב מתחלקת בין שלושה ילדים וכל אחד שנזקק מקבל תשומת לב לפי הצורך.  

"הילדים שנשארו מקבלים פחות מכורח זה שיש רק עשרים וארבע שעות ביממה ושאנחנו יותר מוחלשים", היא משתפת. "יש מלחמה כדי לתת להם את היחס שמגיע להם. זה דורש מלחמה מסוימת מאיתנו, ההורים, קודם כול, אבל אני חושבת שגם מהם, הילדים, לוודא שהם מקבלים את תשומת הלב שמגיעה להם. ליאור למשל אומרת לפעמים, 'עכשיו זה הזמן שלי'".

הריטריט היה הזדמנות לליאור וקרן להיות יחד, רק שתיהן. "אחד הדברים המוצלחים היה שמצד אחד ניכר שזה נעשה בשביל הילדים. הכול נסב סביבם, סביב זה שיהיה להם כיף ונחמד", אומרת קרן. "מצד שני, היו גם תכנים שעסקו בשכול, במבנה המשפחתי ובהשפעה של השכול עליו. לי היה מאוד חשוב שליאור קיבלה הצצה גם למשפחות שכולות אחרות. היא ראתה שיש דברים שקורים אצלנו ובמשפחות אחרות לא, ויש דברים שמשפחות אחרות עושות אחרת וגם מזה אפשר ללמוד. גם אני כהורה וגם היא כילדה". 

יש משהו שגילית ולא ידעת קודם? 

"בעיקר גיליתי כמה משמעותי לעשות את הזמן הזה, של 'אחד על אחד', והבנתי שצריך למצוא דרך לעשות את זה יותר. לא רק בגלל שיד לבנים מזמינים אותנו, אלא מפני שזה בעיקר שיקף את החוסר שיש לנו בזה. 

"בילינו יחד, ישנו יחד בחדר, דיברנו בלילה", היא אומרת. "אלה דברים שהרבה זמן לא קרו. זה נתן לנו אנרגיות, מצרך מאוד נדרש אצלנו, וזה בעיקר קירב אותנו שוב".

לחיות גם אותי וגם אותו

"היינו חברים בנפש. הוא היה כל מה שרציתי להיות, ואני הייתי כל מה שהוא רצה להיות", כך אומר גיל, אחיו של רב סמל הדר קפלוק ז"ל, לוחם ומפקד שנפל בקרב במרכז רצועת עזה בינואר 24'. 

גיל, 28, היה האח הבכור. הדר היה צעיר ממנו בסך הכול בשנתיים. "היינו מאוד קרובים", הוא אומר. "היינו אנשי סוד אחד של השני. מבחינתי, הוא היה גרסה יותר מוצלחת וטובה שלי".

בקיץ האחרון השתתף גיל בריטריט "אח לגל" (ראו מסגרת). "כשהדר נפל, לקחתי את זה מאוד קשה", הוא מספר. "לא ידעתי איך להרים את עצמי. לא האמנתי שאני אעמוד מעל הקבר של אחי. בימים הראשונים של השבעה לא אכלתי כלום ולא שתיתי. לא רציתי לקבל את זה שהדר איננו. היום אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא דווקא לחפות על החוסר של הדר, להיות יותר בשביל האחיות שלי, בשביל ההורים שלנו. כאילו שהוא נותן לי את היכולת לחיות גם אותי וגם אותו.

"שילוב מנצח", הוא אומר על הריטריט. "מצד אחד, יש רגעים, למשל כשאתה מנסה לתפוס גל בים או מתמודד עם אמבטיית קרח, שזה רק אתה מול עצמך. אתה מתנתק מכל העולם. מצד שני, אתה עם עוד אחים שכולים. זה נותן לך את החופש להתמודד, לחזק ולהתחזק. אתה יושב עם אח שכול שלא הכרת קודם ואתה נפתח".

בחזרה למרכז

רס"ב רן יעבץ נפל בעזה במאי 24'. הוא היה בן 39. נשוי ואב לשלושה. אחרי שנפל נולדה בתו הרביעית. "יש שתי גישות", אומרת נוי, אחותו, שהשתתפה גם היא בריטריט "אח לגל", ביחס להתמודדות עם השכול. "יש את הגישה שלפיה 'לא מגיע לי לשמוח אחרי שנלקח ממני הדבר הכי חשוב', ויש את הגישה שלי של 'לנסות להוציא מהמצב הנורא את הכי טוב'.

"אני הייתי מוכנה לתת את החיים שלי כדי שרן יחזור", היא אומרת. "אבל זה לא בשליטתי. אם אני עושה דברים בשבילי, זה לא אומר שאני פחות עצובה, ואם אני מחייכת, זה לא אומרת ששכחתי שאין לי אח.

"שלושה ימים של ניתוק מהכול, מנוי האחות השכולה, מנוי הבת, הגיסה, הדודה", היא אומרת על מה שחוותה בריטריט. "ניתוק, למרות שהכול עדיין מרחף. רן נוכח גם בריטריט. אדם שהחיים שלו טובים לא צריך להתנתק מהכול. 

"הרבה פעמים אחרי שאתה מאבד מישהו יקר, אתה שוכח מי היית קודם", היא מסבירה. "אני למשל, מאז שרן נפל, ההגדרה העצמית שלי השתנתה. אני מציגה את עצמי תמיד בתור 'אני נוי, אחות של רן'. כשרן היה בחיים, אף פעם לא הצגתי את עצמי ככה, לא אמרתי אותו ראשון. בריטריט, אלה היו שלושה ימים שהחזירו אותי למרכז" .

בוקסה: 

אח לגל

המסע התרפויטי הימי לאחים ואחיות שכולים מכל התקופות נועד ליצור עבור האחים השכולים בגילאי 20–35 מרחב בטוח, מחבר ומעצים לצד צעירות וצעירים שחוו אובדן דומה. מטרת המסע היא לאפשר לאחיות ולאחים השכולים להכיר אחיות ואחים שכולים בני גילם, לשתף, להתחבר, להפחית תחושת בדידות וליצור קשרים משמעותיים בתוך קבוצת השווים.

במהלך המסע משתתפים הצעירות והצעירים בפעילויות ימיות, סדנאות חווייתיות, פעילויות וולנס המשלבות בין גוף לנפש ומרחבי שיח. 

באמצעות החוויות המשותפות בים ובטבע הצעירים מתחזקים, מרגישים שייכות, יוצרים חברויות חדשות וצוברים רגעים משמעותיים שילוו אותם גם בהמשך הדרך.

בוקסה

הורה וילד

המסע התרפויטי הימי להורים וילדים שכולים מאפשר לעצור רגע את שגרת ההתמודדות, לחוות זמן איכות משותף ולחזק את הקשר בין ההורה השכול לאח או לאחות השכולים הצעירים מתוך הבנה שלצד ההנצחה ושימור הזיכרון של החלל, יש חשיבות להידוק הקשר בין ההורה לבין ילדיו האחרים שנותרו בחיים. 

המסע נועד להורים וילדים מכל התקופות (תלוי גיל הילדים). המשתתפים לוקחים חלק בפעילויות ימיות, בסדנאות חווייתיות, בפעילויות וולנס ובמרחבי שיח מותאמי גיל בליווי אנשי מקצוע. מטרת הריטריט לחזק את התקשורת בין ההורה לילד ואת תחושת הקרבה והחיבור המשפחתי, לצד יצירת זיכרונות משמעותיים וכלים שיסייעו להם להמשיך את הדרך יחד.